החלטה בתיק מ"ת 154-07-12

בפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת ביצוע בצוותא של עבירות שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירת קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ועבירת כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1)לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

לפי המסופר בכתב האישום, בבוקר יום 20.06.12, שני הנאשמים, המשיב ושותפו לכתב האישום, תושבי בית לחם, קשרו קשר להיכנס לישראל ולשדוד קשישה. לשם כך נכנסו המשיבים באותו היום אל שטחי ישראל, שעה שלא היה להם אישור כניסה כדין. בסביבות השעה 19:30 הלכו המשיבים ברח' המרגליות בשכונת גילה בירושלים. באותה שעה השוטרת אילנה שזו (להלן: "השוטרת") יצאה מרכב משטרתי סמוי וצעדה בכיוון הליכת המשיבים והתישבה בתחנת האוטובוס ברחוב אליה הגיעו גם הם. הם קשרו עימה שיחה ובתגובה לשאלתם השוטרת סיפרה כי היא ממתינה לבעלה שיאסוף אותה. היא שמעה את המשיבים מדברים ביניהם בערבית ובין השאר אמר הנאשם השני למשיב "הדה דהב". בהמשך השאירה השוטרת את ארנקה בתחנה ונעמדה במרחק מה ממנה. לאחר זמן מה ניגשו שני הנאשמים אל השוטרת, המשיב הכה אותה בראשה ותלש מצווארה את השרשרת שענדה. הנאשם השני חטף את ארנקה וביחד הם החלו להימלט מהמקום. השוטרת צעקה לבלשים שהיו בקרבת מקום האירוע ואלה החלו במרדף רגלי אחר הנאשמים ועצרו אותם.  

לטענת המבקשת, בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב המבוססות בין היתר על הודאתו באירוע המיוחס לו ותפיסתו בשעת ביצוע המעשה. לטענתה עוד, העבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען מלמדות על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור, ועל קיומו של חשש לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטותו מאימת הדין. בנסיבות אלו, נתבקש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כתב האישום כנגד הנאשם השני רחב בהיקפו וכולל שורה ארוכה של אישומים בגין עבירות רכוש רבות וכניסה אסורה לישראל. בהעדר חלופה ראויה מטעמו, הוא הסכים למעצרו. לעומת זאת, המשיב חלק הן על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס עבירת השוד ועבירת קשירת הקשר המיוחסות לו והן על עילת המעצר. הוא הסכים כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס עבירת גניבה.

לגבי האלימות שננקטה במהלך האירוע, טען ב"כ המשיב כי ניתן ללמוד אודותיה הן מעדותה של השוטרת והן מעדותה של שוטרת אחרת בשם יוליה דמצוב אשר הוצבה במקום וערכה דו"ח פעולה על מה שהתרחש. לטענתו, עדותה של השוטרת מבולבלת וכן מעדותה של השוטרת יוליה לא עולה כי ניתנה לשוטרת אילנה מכה. לאור האמור, לטענתו מדובר בעבירת רכוש ברף נמוך ביותר אשר עולה כדי גניבה לכל היותר. כך, לגבי עבירת קשירת הקשר, לא הוכח כי היה כל תכנון מוקדם לביצוע העבירה והמשיבים אף חזרו על טענותיהם במהלך החקירה כי לא נכנסו לישראל במטרה לבצע גניבה. עוד הוסיף ב"כ המשיב כי כאשר פגש המשיב בשוטרת בתחנת המשטרה הוא התנצל בפניה על שפגע בה. מעשה זה מלמד על מסוכנות מופחתת מצידו, כך גם היותו בן 21 בלבד והיעדר הרשעות קודמות. בנסיבות אלה ניתן לטענתו להשיג את מטרת המעצר בתנאי שחרור מתאימים על אף שהמשיב הוא תושב השטחים.

מנגד, ב"כ המבקשת ציין כי העובדה ששני הנאשמים שהו עם השוטרת בתחנת האוטובוס לפרק זמן ממושך וקשרו עימה שיחה, מצביעה על תכנון מוקדם מצידם. בנוסף, במהלך החקירה המשיב אמר כי הוא וחברו נכנסו לישראל במטרה לגנוב, אך רק בהמשך החקירה תיקן את גרסתו. גם בכך, אפוא, ניתן לטענתו למצוא אינדיקציה לתכנון המוקדם לביצוע העבירה. באשר לאלימות שננקטה, נטען כי אכן מעדותה של השוטרת לא ברור מי מהנאשמים הכה בראשה ומי לקח את השרשרת והתיק, אך אין ספק כי הופעלה כלפיה אלימות. כן, בדו"ח הפעולה של השוטרת יוליה לא מוזכר כי ניתנה מכה, אולם בשלב זה לא ברור האם מהמקום בו עמדה ניתן היה לראות את האירוע בשלמותו. ב"כ המשיבה הוסיף כי במקרה זה עבירת השהייה הבלתי חוקית בשטחי ישראל נעשתה לצורך ביצוע העבירה ולכן יש להתחשב בהיות המשיב שוהה בלתי חוקי כנסיבה מחמירה ואין לשקול חלופת מעצר בעיניינו. 

ראשית ייאמר כי מתוך הודעתה של השוטרת מיום 20.6.12 ומתוך זכרון הדברים של השוטרת יוליה מיום 21.6.12 עולה באופן חד-משמעי כי העבירות כלפי השוטרת בוצעו על ידי שני הנאשמים בצוותא חדא. אחד מהם גנב את תיקה של השוטרת והשני תלש ממנה את שרשרת הזהב שענדה סביב לצווארה. שניהם הסתובבו באזור תחנת האוטובוס, כשאחד מהם יושב ליד השוטרת והשני מתצפת על האזור מסביב. שנית, בעדותה של השוטרת עולה כי היא ספגה מכה מכוונת בראש לפני שניטלה השרשרת מצווארה. בתחילה אכן היא אמרה כי לא זכרה מי מבין שני הנאשמים נתן לה את המכה ואילו לאחר מכן ייחסה את המכה למשיב דווקא. ברם, אין מקום לספק כי על פי גרסתה של השוטרת השרשרת נגנבה ממנה באלימות לא פשוטה. שלישית, בהודעתו של המשיב עצמו מיום 21.6.12 הוא נשאל מדוע נכנס לישראל והוא השיב באופן חד משמעי כי נכנס לישראל כדי לגנוב (שורה 79). אכן נכון, לאחר מכן השיב כי מטרת הכניסה הייתה כשרה (לחפש "אלטעזאכן"), אך בהודעתו מיום 22.6.12 שינה את גרסתו פעם נוספת וטען כי נכנס לישראל כדי לחפש עבודה, גרסה התואמת את גרסת חברו, הנאשם השני מיום 21.6.12. די בכך אפוא, כדי להצביע, ולו לכאורה שישנן רגליים מוצקות לטענת המבקשת כי מטרת הכניסה של שני הנאשמים לישראל הייתה כדי לגנוב. באותה הודעה המשיב גם הודה כי משך את השרשרת מצווארה של השוטרת בכוח.

צירופן של ראיות אלו מלמד כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות כדי לשכנע שהמשיב ביצע את שלוש העבירות המיוחסות לו בצוותא חדא עם שותפו. גם לא קיימת משמעות רבה לייחוס ההתנהגות של המשיב לגדרה של עבירה מסויימת ודי להשקיף על התנהגותו באופן כולל כדי להשתכנע לכאורה, כי המשיב ביצע עבירת רכוש חמורה, לאחר תכנון מוקדם, תוך כדי אלימות ותוך כדי שהייה בישראל שלא כדין. גם לא קיימת משמעות רבה לשאלה מי מבין שני הנאשמים נתן את המכה לשוטרת, שכן הם ביצעו את העבירות יחדיו, והיו אחראים עליהן יחדיו (סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). נראה גם, על פניו, כי למרות שמדובר בעבירת רכוש, שקיימת עילת מעצר, שעה שהעבירות בוצעו באלימות ובחבורה (וראו בש"פ 45/10 מסראוה נ' מדינת ישראל, 8.1.10; בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל, 5.11.09).

משקיימות ראיות לכאורה, משקיימת עילת מעצר ולא הוצעה חלופת מעצר ראויה שיכולה להבטיח הן את שלום הציבור ולאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, והן את התייצבותו למשפטו בהיותו תושב הרשות הפלסטינית, אני מורה על מעצרו עד לתום משפטו. 

ניתנה היום,  כ"ו תמוז תשע"ב, 16 יולי 2012, בהעדר הצדדים.